• קרן קוצר

רמיסיה (הפוגה במחלה) או ריפוי?


והיום בפינת ספרי הריפוי שלי, שתי המלצות:


"36 שעות מאימורן" – ספר שכתב חולה קוליטיס לשעבר, שנחלץ מהמחלה לאחר 10 שנים, ממש לפני ההחלטה להתחיל תרופות כימיות. (אימורן היא תרופה כימית שמדכאת את מערכת החיסון, אני לקחתי תרופה דומה במשך 4 שנים).


שלמה יוספיאן Shlomo Yosefian – איש יקר, שהחלים מקרוהן וכעת הוא מלמד אחרים את הדרך שעזרה לו לברוא את הבריאות שלו.


המשותף לשני האנשים הללו, הוא ששניהם מספרים שנרפאו בזכות שינוי דפוסי מחשבה ורגש בלבד (ניסוח שלי). ללא שינוי תזונתי, ללא צמחי מרפא, ללא שינוי באורח חיים מלבד השינוי התודעתי.

שניהם סבלו מהמחלה במשך שנים ושניהם "נקיים" כבר כמה שנים, כולל בדיקת קולונוסקופיה שמאשרת ריפוי מלא של המעי, כולל תגובה של הרופא "אתה בטוח שהיה לך פעם קרוהן / קוליטיס?".


לפי הגדרות הרפואה המערבית, אין דבר כזה ריפוי במחלות מעי דלקתיות.

גם לאחר בדיקת קולונוסקופיה נקייה, המצב שלהם מוגדר כ"רמיסיה", הפוגה במחלה.

כלומר, יש סיכוי שהמחלה תתפרץ שוב בעתיד.

אך שניהם יודעים לספר למה המחלה פרצה אצלם כשפרצה ולמה היא עברה כשעברה, ויודעים בביטחון מלא לומר שהיא לא תחזור.


לפני כמה שנים זה היה מטריף אותי לשמוע סיפורים כאלה... לא הבנתי איך זה אפשרי! למה אני עושה הכל נכון ואני לא מצליחה?! איך "אני", שנמצאת שנים בטיפול פסיכולוגי, מטפלת בפסיכודרמה במקצועי, לא מצליחה להגיע למקום הנפשי שהם הגיעו אליו? וגם, איך הם יכולים להיות כל כך בטוחים שהמחלה לא תחזור? איך הם לא מפחדים?


בנקודה זו חשוב לי מאד מאד להדגיש שמה שמאובחן כקרוהן / קוליטיס מתנהג אחרת לגמרי אצל אנשים שונים. הסימפטומים יכולים להיות שונים מאד וכמובן דרגות החומרה שונות עד מאד. באמת שאי אפשר להשוות בין חולה אחד לשני. ההשוואה הזו רק מביאה חולים לרגשות אשמה נוראיים ומיותרים שלא מקדמים בריאות בשום צורה.


אבל היום, בסוף דרך הייסורים הארוכה והקשה שלי, נדמה לי שאני מבינה על מה הם מדברים.

זו דרך ארוכה ולא פשוטה, אבל יש רגע קריטי של שינוי בחשיבה, שגורם לך להפסיק לפחד מהמחלה. להפסיק לראות את עצמך כחולה. לצאת בכלל מהתבנית הזו של "חולה – בריא". רגע ששובר את כל תפיסת העולם הישנה. נפתחת הקשבה חדשה לגוף –נפש-רוח ולמה שהם מבקשים ממך, הקשבה שלא היתה שם קודם.


ומה שלום הרמיסיה שלי? טוב, תודה. תודה ששאלתם :)

שנה וחצי אחרי הבדיקה שאישרה לי בפעם הראשונה שאני באמת ברמיסיה מהקרוהן, וגרמה לי לקפוץ בבית בצרחות ובבכי של שמחה, הלכתי לעשות שוב בדיקת קלפרוטקטין. גם הפעם התוצאה יצאה בתחום הנורמה, מה שמאשר שאין לי דלקת פעילה במעי! איזה כיף לקבל אישור לתחושה הפיזית והנפשית שלי. הפעם כבר לא קפצתי ולא בכיתי... כן שמחתי, אבל האמת שזה לא ממש השפיע עלי יותר מדי.


למה? כי מה שחשוב לי כיום זה איך אני מרגישה פיזית ונפשית ואם ההרגשה שלי מאפשרת לי לעשות את מה שאני רוצה לעשות בעולם הזה. וכל עוד זה קורה, אז הבדיקות לא מעניינות אותי.


אחרי 20 שנה של בדיקות, אשפוזים, תרופות, עירויים, זריקות, ניתוח, תופעות לוואי שגוררות עוד בדיקות, אשפוזים וכו', הבנתי שהדרך הזו לא מובילה אותי לשום מקום ואין לי ברירה אלא לחפש דרך אחרת.


הדרך האחרת כללה שינוי עמוק בדפוסי הגופנפש שלי – תזונה, תנועה, צמחי מרפא, דיקור, טיפול פסיכולוגי ברוח בודהיסטית ולימוד ותרגול מיינדפולנס.

אני עדיין לא במקום של לומר "נרפאתי". אולי עוד כמה שנים ארגיש אחרת. היום אני עדיין מרגישה שהנטייה לדלקת קיימת אצלי. עומס, סטרס, ותזונה לקויה יכולים להוציא אותי מאיזון. אני יודעת כבר לחזור לאיזון הרבה יותר מהר ובקלות, ללא שימוש בתרופות / רופאים / בתי חולים, אבל בהחלט לעיתים ישנן יציאות מאיזון.

אבל אני גם יודעת שתודעתית אני במקום אחר לגמרי ולדפוסי הפחד מהמחלה כבר לא אחזור. יש לי דפוסי מחשבה ורגש מכאיבים אחרים, אבל ההרגשה היא שמהדפוס הזה הצלחתי להשתחרר.


ומה באשר לסוגיה של רמיסיה או ריפוי?

בעיני, זה לא באמת משנה איך קוראים לזה, העיקר להצליח להיות נאמן וקשוב לעצמך ולחיות חיים מלאים ומשמעותיים עבורך.

לפעמים תופעת הלוואי של חיים כאלה תהיה רמיסיה או ריפוי. לפעמים לא.


הרבה אהבה ובריאות, בכל הגדרה ודרך שתבחרו.