1. לקחת אחריות ולא אשמה
השיעור הכי משמעותי עבורי.
אולי בגלל שהגעתי מהתחום הפסיכולוגי, ואולי זו תפיסה שקיימת בחברה המערבית, אבל במשך הרבה שנים חשבתי שהמחלה הגיעה באשמתי. חשבתי שזו מחלה פסיכוסומטית בלבד, שאני הזמנתי אותה לחיים שלי, שהיא משרתת אצלי משהו, שזו אשמתי שחליתי.
אשמה היא כמובן דבר מחליש ולא מחזק או מקדם הבראה בשום צורה, אך כל עוד יש אשמה זה מאפשר לשמר אשליה של שליטה אבסולוטית ("אם אני זו שהבאתי את המחלה על עצמי, אז ביכולתי גם לגרש אותה").
לקח לי זמן להבין שיש אספקטים בחיים שלנו שהם אינם בשליטתנו, לא משנה כמה נתאמץ. כמו תפילת השלווה הידועה "אלי, תן לי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם, את האומץ לשנות את אשר ביכולתי, ואת התבונה להבדיל ביניהם".
מבחינתי, לשחרר את האשמה זה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם ולקחת אחריות על המחלה זה לשנות את הדברים שביכולתי לשנות. לקחת אחריות על המחלה זה להבין שאני הרופאה הטובה ביותר של עצמי, ואני מכירה את הגוף שלי הכי טוב (אני תקועה איתו 24/7...). אני יכולה להעזר ברופאים, תרופות, רפואה משלימה ופסיכולוגיה, אבל אני האחראית הבלעדית לחבר את כל המרכיבים יחד ולקדם את הבריאות וה-well being (רווחה נפשית) שלי בצורה הטובה ביותר.
2. חמלה עצמית (self compassion)
הלקאה ושנאה עצמית זה משהו שכולנו מכירים (בעיקר נשים) ובתקופות ארוכות של חולי קשה לברוח מהמחשבות האלה "אני לא עובדת, אני לא מתפקדת בבית, אני רק נטל על כולם". קל מאד להרגיש שלכולם סביבך נמאס ממך, כי לך נמאס מעצמך ומהמצב.
היתה לי הזכות להנחות קבוצה טיפולית בבי"ח לב השרון במשותף עם ד"ר אלינער פרדס, החוקרת את המושג "חמלה עצמית". מחקרים שלה ושל חוקרים נוספים גילו, שחמלה עצמית רק מחזקת את יכולת ההתמודדות והחוסן של האדם מול אתגרי החיים, והיא ממש הפוכה מ"רחמים עצמיים" אשר מובילים לפאסיביות ולא לאקטיביות. למדתי שאנו צריכים ויכולים לדבר אל עצמנו כמו שהיינו מדברים לחבר טוב בשעת משבר: "את עושה הכי טוב שאת יכולה במגבלות המצב. תמצאי את המקומות שבהם את יכולה לתרום ולהיתרם, גם בזמני חולי. האנשים סביבך אוהבים אותך ורוצים לעזור לך, את היית עושה את אותו דבר עבור כל אחד מהם. הסבל הוא חלק מהחיים, כולנו אנושיים ופגיעים, כולנו באותה סירה. את לא לבד עם הסבל שלך."
3. להשתמש במחלה כדרך להתחבר, במקום להסתגר כל משבר בחיים גורם לטלטול במערכות היחסים של המעורבים בו. מחלה כרונית יכולה מאד לחזק את הקשרים של החולה עם סביבתו, אך עלולה גם להחליש או לפרק אותם. החולה הכרוני עשוי לחוות רגשות כגון - חרדה (מה יהיה איתי?), אשמה (אני אשם שחליתי), בושה (אני חלש וזקוק לעזרה) וכעס (כולם ממשיכים עם חייהם ורק אני מושבת). רגשות אלו עלולים בקלות להוביל להסתגרות והתבודדות. אלו דפוסי מחשבה והתנהגות שכיחים ואוטומטיים. החדשות הטובות הן שאפשר ללמוד ולהתאמן בהחלפת הדפוסים הללו:
הכרה וקבלה של כל הרגשות, במיוחד של רגשות קשים, כטבעיים ולגיטימיים במקום הכחשה וניתוק רגשי. לפעמים זה מספיק בשביל להרגיש שיצאת מהכלא.
ללמוד לתת ביטוי לרגשות בדרך שמאפשרת לסביבה לשמוע ולהכיל. במקום "המחלה הזאת גומרת אותי!!!", שמשאיר את הסביבה חסרת אונים, אפשר להגיד "עובר עליי יום ממש קשה היום".
להיות פתוח לשמוע מה עובר על הסביבה שלך. כשהייתי מאושפזת תקופה ארוכה, הרגשתי אשמה שאני מדאיגה את בעלי וגם משאירה אותו לבד עם הילדים, אבל ידעתי שאני לא יכולה לשנות את זה, אז ממש פחדתי בהתחלה לשאול אותו מה עובר עליו... אבל אחרי שיחה איתו הסתבר שדווקא כשאני מאושפזת הוא רגוע שאני בידיים טובות ומטפלים בי ופחות דואג והבעיה העיקרית שלו היא למצוא זמן לבשל ולנקות... וכך משא האשמה הכבד שלי התפרק לבעיות פרקטיות שניתנות לפתרון.
שיתוף במקום הסתרה מוביל לחיבור במקום להתבודדות. מטופלת, אם ל-3, שהסתירה שהיא חולה כי חששה שירחמו עליה, התחילה לשתף את האמהות האחרות בקשיים שלה והופתעה מהתגובות החמות, שהובילו לחיזוק הקשרים ובמקרה אחד אף לחברות של ממש.
לראות את עצמך כמודל השראה להתגברות והתמודדות עם קשיים, במקום כאובייקט לרחמים. בתוך מצב חיצוני שלא בחרת בו ואין לך יכולת לשנות כרגע, חופש הבחירה שלך נמצא בהחלטה איך להתייחס למצב ולעצמך בתוכו. האנשים שמהווים לי השראה, הם בדיוק אנשים כאלה - שחוו קושי גדול ולמדו לחיות ולהתמודד עם הקושי.
4. למצוא משמעות בחיים
(קצת מצחיק לכתוב על הנושא הזה בכמה שורות אבל...)
ויקטור פרנקל, פסיכיאטר ניצול שואה, כותב בספרו "האדם מחפש משמעות" :"מי שיש לו איזה "למה" שלמענו יחיה, יוכל לסבול כמעט כל "איך"." (משפט של ניטשה במקור). הוא מספר שמה שעזר לו לשרוד את מחנות הריכוז הוא כתב היד שרצה להוציא לאור על תורת הלוגותרפיה שפיתח. לדידו, הסבל הוא זרז מרכזי של מציאת משמעות בחיים, ולמצוא משמעות בסבל הוא מבחנו הנעלה ביותר של האדם.
אז באמת שאינני מתיימרת להשוות בין הסבל של חולים כרוניים לסבל של יהודים בשואה (למרות שיש ימים שזה מרגיש ככה!!! ☺...), אבל סבל הוא סבל וכדי להתמודד עם חיים לא קלים, כדאי שיהיה משהו שייתן לך סיבה לקום בבוקר וימלא אותך באנרגיות מחודשות. בתקופתנו על כל אדם למצוא בעצמו את הדבר הנותן לו משמעות (אהבה, נתינה, משפחה, קריירה, חינוך, התנדבות, תחביב), וגם המשמעות הזו יכולה להשתנות אצל אותו אדם בתקופות שונות בחייו.
איבדת את המשמעות לחייך? נסה להזכר בחלומות הילדות שלך... (לא, זה לא אומר שאתה צריך עכשיו להיות כבאי... אבל אם רצית להיות פרימה בלרינה ועכשיו את בעיקר שפוכה על הספה, את יכולה לנסות לשים לעצמך שיר שאת אוהבת ולקום לרקוד קצת, תתפלאי כמה אנרגיה זה נותן ♥)
5. לנשום.
