שנים רבות חשבתי שקרוהן זו מחלה נפשית.
בשנה ג' של התואר בפסיכולוגיה, התנדבתי ב"אנוש", מועדון חברתי למתמודדי נפש בקהילה. בגיל 24, המפגש עם אוכלוסייה של מתמודדי נפש, הכניס אותי לסטרס רציני, שהתבטא כמובן בשלשולים. פעם בשבוע, כמה שעות לפני ההתנדבות הייתי מבלה בשירותים, מקפידה לא לאכול כלום. הולכת ל"אנוש", מעבירה פעילות ומשוחחת עם המתמודדים, וחוזרת הביתה מורעבת ומותשת.
באותה שנה התחלתי טיפול פסיכולוגי בפעם הראשונה. כשהפסיכולוגית שאלה אותי למה באתי, אמרתי לה "שלשולים...", הסברתי לה שברור לי שזה קשור למשהו נפשי, כי כל פעם שאני בלחץ אני משלשלת ואני כנראה פשוט כל הזמן בלחץ. אהבתי לבוא אליה, סוף סוף היה לי מקום להוציא את כל ה"חרא" שלי, מול מישהי שהכילה אותי, הרגיעה אותי ואמרה לי שמה שאני חווה נקרא בשפה מקצועית "רגשות" 😊 ו"לא, את לא משוגעת". לאט לאט למדתי להתמודד יותר טוב עם הלחץ והשלשולים גם נרגעו לתקופה.
אח"כ הגעתי לתואר שני בפסיכודרמה, שהיה בכלל נפלא, כי לא רק שהיה לי מקום לבטא את כל הרגשות שלי, אלא שהפעם זה גם היה בצורה יצירתית, כמו שאני אוהבת! 💃👩🎤🧞♀️ סוף סוף הדרמה הפנימית שלי קיבלה במה חיצונית. בעבודת התזה שלי, חקרתי איך טיפול נפשי בפסיכודרמה משפיע על חולות קרוהן, ושמחתי לגלות שהמשתתפות דיווחו על שיפור בסימפטומים של המחלה. גם הקרוהן שלי היה מאד רגוע בתקופה הזאת. בנוסף, הייתי אז בהריון ראשון (אחר כך גיליתי שבהריונות המחלה נוטה להיות ברמיסיה), תקופה נפלאה. אבל, לצערי הרב, אחרי הלידה הכל חזר בבום.
מאז זרמו הרבה מים בירקון... רוב ההתקפים שלי באמת היו קשורים למתח נפשי, אבל השנה הכי קשה שלי עם הקרוהן, שנה של אשפוזים שנגמרה בניתוח, היתה דווקא שנה שבה הייתי רוב הזמן רגועה בבית, ללא סטרסור חיצוני.
המסקנות האישיות שלי כיום, תואמות את מחקר המדעי בנושא –
• יש קשר מובהק בין תקופות של לחץ נפשי (סטרס) להתפרצויות המחלה. • למתמודדים עם מחלות כרוניות יש גם מתאם לסימפטומים נפשיים כמו דיכאון וחרדה. • נפש שנפגעה משפיעה על מצב הגוף, בדיוק באותה מידה שגוף חולה משפיע על מצב הנפש.
היום גם מבינים יותר את המנגנונים הגופניים המחברים בין הנפש לגוף – הורמוני סטרס, מערכת העצבים, מרכז עצבים גדול הקרוי "המוח השני" הנמצא במעיים, המערכת החיסונית, הרכב המיקרוביום (חיידקי המעיים) ועוד.
שאלת מיליון הדולר, שתמיד נשאלת, היא "אבל מה קדם למה? הביצה או התרנגולת? הנפש גרמה למחלה להתפרץ או שהמחלה גרמה לנפש להגיב?" לאכזבת אוהבי התשובה האחת הנחרצת, נראה שפה זה מקרה קלאסי של גם וגם. לחלק מהחולים היה טריגר נפשי ברור, שאחריו פרצה המחלה ולחלק זה התחיל בהתפרצות גופנית, שגררה אחריה תגובה נפשית. הכרתי בחורה צעירה שהתפרץ אצלה קרוהן מיד לאחר שאחיה נהרג בתאונת דרכים. לקראת תום שנת האבל, הסימפטומים הלכו ונעלמו ואני פגשתי אותה כעשר שנים אחרי, כשהיא ללא שום סימפטום מאז. אבל מקרה שהקשר הנפשי בו כל כך ברור, והכל נעלם כשהנפש נרגעת, הוא די נדיר.
אצל רובנו זה מעגל קסמים – סטרס שמוביל לסימפטומים שמובילים לעוד סטרס. או רגישות גופנית מולדת שפוגשת רגישות נפשית ולהפך. מחלות כרוניות הן מחלות גופניות מורכבות (אם הן לא היו מורכבות, כבר היו מוצאים להן תרופה והן לא היו כרוניות 😉), שמושפעות מגורמים רבים, הנפש היא רק אחד מהם. יש כאלה שחשים שהגורם הנפשי הכי דומיננטי אצלם ויש כאלה שמרגישים שהתזונה הכי משפיעה. גורמים נוספים שנמצאו כקשורים - גנטיקה, איזור מגורים (שכיחות גבוהה יותר באזורים מתועשים לעומת איזורים כפריים), תזונה, פעילות גופנית, עישון, אנטיביוטיקה בילדות ועוד.
אז למה בכל זאת הכל בראש?
כי אפשר ללמוד טכניקות להתמודדות טובה יותר עם סטרס, ואפשר ללמוד איך להיות יותר מאושרים. זה לא עניין של מזל! זה אימון שצריך לתרגל אותו. אפשר לקרוא לזה "כושר האושר".
לפעמים, במחלה כרונית, אנחנו מאבדים לא רק את הכושר הגופני, אלא גם את "כושר האושר" שלנו וכמו שחשוב להמשיך לעשות פעילות גופנית קלה גם כשאין לנו כוח, חשוב לתרגל הסתכלות חיובית ואופטימיות, גם כשנראה שאין סיבות לשמוח. זה עוזר לצאת ממעגל הקסמים השלילי (סטרס-סימפטומים-עוד סטרס) ולהתניע מעגל חדש וחיובי (רגיעה נפשית-רגיעה גופנית-עוד רגיעה נפשית).
טיפול נפשי, קבוצות תמיכה, מדיטציה, דמיון מודרך, הרפייה וגם אמונה דתית/רוחנית, כולם נמצאו כמשפרים את מצב המחלה באופן מובהק. שיפור בהרגשה, בהפחתת דיכאון וחרדה ואף שיפור מדדי דלקת בבדיקות מעבדה.
כמו שאמרה לי מטופלת בקליניקה, אחרי תרגיל הרפייה ראשון "אני מרגישה כמו אחרי קנאביס, את בטוחה שמותר לנהוג ככה?...". אז מותר.
ותזכרו תמיד - יש אינסוף אפשרויות לריפוי ואינסוף דרכים להשגת רמיסיה.
בריאות ואהבה ❤️
