אתמול חגגתי 42 (5.11.2018) תודה רבה רבה לכל המברכות והמברכים, ריגשתם אותי מאד 😍
איך אפשר בכלל להתחיל לסכם את השנה הזאת? השנה הכי מטורפת ומדהימה שהיתה לי בחיים.
הלכתי להסתכל על התמונה שלי, ממסיבת יום ההולדת הגרנדיוזית של שנה שעברה, שהיתה "מסיבת יום הולדת 40 באיחור-של-שנה" פתאום כל כך ראיתי את השינוי, שהייתי חייבת להעלות את זה.
מרגישה שאתם, המשפחה, החברים, חבריי להתמודדות עם קרוהן וקוליטיס ומחלות אחרות וכל מי שקורא אותי פה בפייסבוק, עברתם איתי ביחד את השינוי השנה.
מהפוסט הראשון, של "היציאה מהארון", שסיפר על שלבי ההתמודדות שלי עם מחלה כרונית והסתיים ב"למדתי לחיות עם המגבלות", עד לפוסטים האחרונים שמדברים על רמיסיה וריפוי אפשרי.
התחלתי את השנה במצב של "קבלה רדיקלית". הגעתי להבנה שזה בסדר, גם אם זה ישאר ככה תמיד. אני מוכנה לחיות את חיי גם במצב של חולי והרגשה רעה תמידית. כתבתי בהזמנת יום הולדת שאני "חוגגת את החיים הדפוקים, אבל ממש טובים, שלי".
זה היה אחרי הרבה שנים שאמרתי "אני לא מוכנה לחיות ככה".
אחרי שנת ה-40 הנורא קשה שלי, שהורידה אותי לרצפה, והראתה לי כמה נמוך עוד אפשר לרדת מאיפה שהייתי... הגעתי לצומת דרכים. לחיות או למות. ממש ככה. האם אני מוכנה להעביר עוד 40 שנה ככה? חולה, עייפה, סמרטוט, אשפוזים, ניתוחים, חוסר וודאות תמידי באיזה מצב אקום מחר בבוקר? ואחרי שהסכמתי להסתכל בעיניים, באמת להסתכל בעיניים, לאפשרות השנייה (יום אחד עוד אכתוב על ההתנסות המאד משמעותית הזאת), הגעתי למסקנה שמוות הוא לא אופציה כרגע. שאני מוכנה לסבול עוד הרבה יותר ועדיין להשאר פה.
אני מוכנה כי אני רוצה לחיות. רוצה באמת, בלי תנאים. כי יש לי עוד דברים לעשות בעולם הזה. דברים שחשובים לי. דברים שהם בנפשי.
והלכתי לעשות אותם.
ובאופן שלא צפיתי, זה השלים את השינוי שלי. את שינוי הגופנפש העמוק שחיפשתי.
הגעתי לרמיסיה, רק אחרי שויתרתי באופן אמיתי ומוחלט על הצורך להגיע לרמיסיה.
בריאות, שלווה, שמחה והרבה הרבה אהבה לכולכם, יקרים שלי ❤️