לבעלי ולילדים יש מסורת חילונית של יום הכיפורים, לרכב מביתנו לבית אחותי וחזרה, מרחק של 32 ק"מ.
זה אירוע ספורטיבי מגבש ומשמח, שאורך כשעתיים כל כיוון, עם הרבה הפסקות למשחקים באמצע.
הם מבלים את היום באירוח "הכל כלול" בבית המפנק של אחותי וגיסי (המפנקים), וחוזרים אחה"צ ברכיבה הביתה.
כשהמסורת החלה, הייתי כבר עמוק בתוך הקרוהן ולא היה לי כוח לרכב מרחק כזה גדול.
שנה אחת שכרתי אופניים חשמליים ובאתי איתם, אבל גם זה היה מעייף מאד עבורי.
כך שכל שנה הייתי אומרת, לעצמי ולהם, "הלוואי ושנה הבאה אהיה במצב מספיק טוב כדי להצטרף אליכם".
בשנה שעברה (2016), כאשר הגיע יום הכיפורים, הרגשתי יחסית אנרגטית, אבל פחדתי.
פחדתי מהמאמץ הרב וממה שהוא עלול לעשות לגוף שלי. הגוף הזה שלמדתי לפחד ממנו ולא לסמוך עליו, כי אין לדעת איך הוא יגיב. הפשרה היתה שאצא איתם לרכיבה בבוקר, כדי לחוות חלק מהכיף ואחרי כשני ק"מ אחזור הביתה והם ימשיכו בלעדיי.
מוקדם בבוקר יצאנו כולנו לרכיבה – בעלי, בתי ואני רכובים על אופניים והבן שלי על רולרבליידס (הוא מאסטר ברולרבליידס). שמש נעימה, שקט, כל הכבישים ריקים, ברקע נשמעת רק המולת ילדים רחוקה וציוץ ציפורים. אנחנו רוכבים על הכביש המהיר והילדים שלי אומרים: "אמא, איזה כיף שבאת איתנו! זה הרבה יותר כיף לרכב ככה, כל המשפחה ביחד", אני אומרת "גם לי ממש כיף", ומסתירה דמעות של התרגשות ושל אשמה. חושבת לעצמי "אוף, אם רק המחלה הארורה הזאת לא היתה גומרת לי את כל הכוחות, הייתי מצטרפת אליכם כל שנה".
אחרי כרבע שעה רכיבה, אני מתעייפת כצפוי ואנחנו עוצרים לנוח. אני אומרת "טוב, כדאי שאשאיר כוח לחזור הביתה..." והבן שלי מבקש "לא אמא, תמשיכי איתנו. אנחנו נעזור לך. יש לך את המושב ילדים הישן מאחורה, אני אחזיק בו ואדחוף אותך אם תתעייפי." אני אומרת "מה פתאום! זה יהיה לך קשה מדי", הוא עונה לי "נראה לך? הרכיבה הזאת ממש קלה לי כבר וככה זה יהיה לי יותר אתגרי". חומת ההתנגדות שלי מתחילה אט אט להיסדק ופחד עמוק מציף את גופי. אני אומרת "אבל לא הבאתי את האוכל שלי" והם אומרים לי "מעולה, זאת הזדמנות מצוינת לאכול פיתה עם פסטרמה, כמו בנאדם נורמלי". אני אומרת "אני מזהירה אתכם שאני אבכה (מהתרגשות)" והם עונים "תבכי כמה שאתה רוצה, לא מזיז לנו". לעצמי אני אומרת "אבל מה אם אני אצטרך לשירותים בדרך?" ועצמי עונה לי, "את יודעת שתסתדרי, כמו שאת תמיד מסתדרת".
התחלתי לרכב, כשהבן שלי, על רולרבליידס, דוחף אותי מאחורה. אחרי 5 דקות בערך אמרתי "די, אני חוזרת הביתה!". נלחצתי ממש מכל ההרפתקה הלא צפויה הזאת שהסכמתי להשתתף בה. אבל הבן העקשן שלי לא וויתר לי. בעלי אמר "נו, אנחנו כבר תכף בחצי הדרך" ובתי אמרה "אמא, אל תוותרי! את יכולה, אנחנו נעזור לך". בשלב הזה, כבר לא הצלחתי לעצור את הבכי.
רכבתי ובכיתי, הבן שלי ממשיך להיות המנוע שלי מאחורה... באיזשהו שלב פשוט שיחררתי. שיחררתי את הפחדים והתחלתי להנות. ככל שהרכיבה נמשכה, ההנאה הפכה להרגשה של ריחוף, הרגשתי כאילו רוח אלוהים, בכבודה ובעצמה, נמצאת מאחוריי. דוחפת אותי קדימה. באנגלית אומרים "the wind beneath my wings", הרוח מתחת לכנפיי. רק שזו לא היתה רוח אלוהים, זו היתה המשפחה שלי.
ככה רכבתי עד לבית אחותי, מרחק של 16 קילומטרים. קשה לי לתאר לכם איך הרגשתי כשהגעתי... הרגשתי שכבשתי את האוורסט. הרגשתי שקרה לי נס, מה שפיללתי עבורו שנים, סוף סוף קרה.
הנס האמיתי הוא שהצלחתי לראות את זה ולאפשר לזה לקרות.
כמו בסיפור על האיש הטובע, שביקש מאלוהים שיציל אותו ואלוהים שלח לו סירה ומסוק חילוץ והוא אמר להם "לא תודה, אני מחכה לאלוהים שיציל אותי" ובסוף טבע, כך אני ביקשתי במשך שנים שיהיה לי כוח להצטרף לרכיבה המשפחתית הזאת. אז אלוהים שלח לי משפחה מדהימה שחיזקה ודחפה אותי. מילולית. ואני כמעט שפיספסתי את זה כי פחדתי – להתעייף, להראות בחולשתי, בבכי שלי. כמעט פיספסתי את זה כי היתה לי סצנה אחרת בראש. לא דמיינתי שככה יראה הנס שלי.
אבל ניסים, למעשה, אף פעם לא נראים כמו שאנחנו מדמיינים אותם. הם תמיד הרבה יותר מציאותיים, מעורבבים בפחד וזיעה.
אנחנו צריכים להיות עם לב פתוח וער כדי לראות את הניצוץ האלוהי שלהם מבעד לתחפושת הקושי .
(בתמונה - נראה כמו רגע רגיל לגמרי, נכון? לא הייתם מנחשים שמסתתר פה נס.)
תוספת, יום כיפור 2020:
למי שזוכר את הפוסט הזה, על איך דחפו אותי ביום כיפור לפני 4 שנים,
אני רק רוצה לספר ששלשום סגרתי מעגל ורכבתי בכוחות עצמי 16 ק"מ!!!
11 שנים חיכיתי לרגע הזה.
מדהים איך הגוף יודע לשקם את עצמו ולהתחזק, אם מספקים לו את התנאים המתאימים.
מיועד לתת תקווה לכל מי שצועד בדרך.
