מאז שחזרתי מהטיול בארה"ב עברתי תקופה קצת מבלבלת, שכעת יש לי יותר מילים לסכם אותה.
מה שקרה בעצם, זה שאני מרגישה בריאה.
כבר די הרבה זמן שאני מרגישה בריאה.
וככל שאני מתרחקת מהסבל הפיזי היומיומי ומהסבל הנפשי הנגרם מהסבל הפיזי, אני מתחילה לשכוח איך זה הרגיש.
איך זה הרגיש באמת. לא בכותרות של "חולשה" "סחרחורת" "בחילה", אלא בגוף.
איך זה הרגיש באמת, להרגיש "חלשה", "תקועה", "מיואשת", באמת מיואשת מעצמי ומהחיים. לא יודעת לאן להמשיך ומה הטעם בכלל.
כל זה היה חי בי בעוצמה לפני פחות משנתיים. זו היתה החוויה היומיומית שלי הרבה מאד שנים.
ופתאום לא ידעתי מאיזה מקום פנימי להמשיך לכתוב.
רגע, אם אני מרגישה "בריאה", מותר לי בכלל להמשיך לכתוב בקבוצת חולי קרוהן קוליטיס?
לא רציתי לוותר על הכתיבה. הכתיבה פה היא חלק מתהליך הריפוי שלי, אפילו חלק גדול.
חלק מהגשמת החלומות שלי.
הרצון לשתף אתכם במה שלמדתי והבנתי בעשרים שנות מחלה קשה.
הרצון לתמוך במי שעדיין נמצא עמוק בתוך המחלה ולא רואה את האור בקצה המנהרה.
הרצון לספר לעולם על הגיהנום שחוויתי.
לפני שנתיים, אחרי עוד שנה ממש קשה עם הקרוהן, שנה ששברה אותי נפשית, התחלתי לכתוב.
הפסקתי לפחד מ"פאדיחות". הפסקתי לפחד מ"מה יגידו" והפסקתי באופן כללי לפחד.
כתבתי ממעמקי נפשי.
כתבתי כמו מישהי שהיתה על ספינה טרופה בלב ים והגיעה סוף סוף אל חוף מבטחים.
כתבתי כמו מישהי שהיתה 20 שנה בכלא וסוף סוף השתחררה לחופשי.
מצד אחד כתבתי את הכאב והסבל, האימה והייאוש של הכלא, שזר לא יבין אותם (מה? אבל אין לך סרטן... רק קרוהן) ומצד שני כתבתי על החוויה המדהימה של השחרור. של גילוי החיים מחדש. של גילוי הגוף מחדש.
וכעת?
כעת אני כבר כמעט שנתיים אדם חופשי ואני מתחילה לשכוח את חיי הכלא.
התרגלתי לשגרה החדשה שלי. לשגרה ה"בריאה" שלי.
אני על היבשה. נכנסת למים רק כדי לשחות להנאתי. כבר לא מטלטלת למעלה ולמטה על הגלים.
תמיד יכול להיות שהמחלה תחזור. אף אחד אינו חסין וגם אני לא.
אבל לכלא אני כבר לא אחזור וגם לא לספינה הטרופה – אלה נמצאים בתודעה והתודעה שלי כבר יודעת איך לצאת מהם.
אז אני מרגישה שכעת אני כותבת ממקום קצת אחר ממקודם.
מקום שרוצה לתת תקווה, להראות שיש אפשרות אחרת לחיות את החיים, גם עם מחלה כרונית.
מקום שאומר "אחרי שהתגברת על הקושי הכי גדול שלך, תחזור לעזור למי שעדיין נמצא שם".
