• קרן קוצר

על ריטריט מדיטציה, שחרור דפוסים מכאיבים ומייקאפ.

חזרתי מריטריט המדיטציה השני שלי, שלושה ימים של מדיטציה בשתיקה במסגרת התכנית "תרפיה מבוססת מיינדפולנס" בבר-אילן, בה אני לומדת. באמת מזל שהריטריטים הם חלק מהתכנית, כי אני חושבת שהיה לוקח לי עוד זמן רב עד שהייתי מעזה להתנסות בזה לבד... הזדמנות לומר תודה למתי ליבליך Maty Lieblich מנהלת התוכנית ולמוריה רוזנברג על ההנחייה המאד מלמדת ומחזיקה של הריטריט הזה.


דבר ראשון, זה קשה פיזית! זה מאמץ, לשבת 45 דקות ישיבת מדיטציה ואז הליכה איטית הלוך ושוב של 30 דקות (מדיטציית הליכה) ואז שוב 45 דקות מדיטציית ישיבה... וחוזר חלילה לאורך יום שלם. דבר שני הוא כמובן המאמץ המנטלי. פוגשים הרבה רגשות לא נעימים כמו שעמום, חוסר סבלנות, ספק, כעס, שביומיום פחות נתקלים בהם, כי אפשר פשוט להסיח את הדעת עם הטלפון/טלוויזיה.


אז מה קרה לי בריטריט הזה?

לאורך כל היום הראשון ישבתי עם מה שקוראים לו בבודהיזם ה"ספק": "בשביל מה זה טוב, כל המאמץ הזה?! אם כבר נסעתי לסופ"ש במקום יפה בטבע, למה אני לא פשוט מטיילת פה בחוץ? למה אני יושבת בחדר סגור בלי לקום?! למה ה"מדיטציות הליכה" הן לא מדיטציות שיטוט בטבע, כמו שעשו לנו בתחילת היום, זה הכי כיף... לאיזו מטרה אני סובלת? מה יוצא לי מזה?"


רק בלילה ההרגשה השתנתה. הייתי לבד בחדר. אני כמעט אף פעם לא לבד עם עצמי בלילה. אחרי המקלחת, רציתי לעשות יוגה, אבל חששתי לעשות יוגה במרפסת, מהפחד לפגוש ג'וק, בלי שבעלי בסביבה להציל אותי. יצאתי לרגע החוצה וראיתי את הנוף המקסים, האויר הצלול והשמיים זרועי הכוכבים והחלטתי לעשות יוגה בחוץ עם הפחד. (משהו קריטי שאנשים לא מבינים על התמודדות עם פחד - אתה לא צריך לחכות לרגע שתפסיק לפחד כדי לעשות דברים, אתה עושה את זה יחד עם הפחד. הולך יד ביד עם הפחד. מפחד ועושה. עם העשייה וההתרגלות, הפחד לאט לאט נעלם.) אז יצאתי ועשיתי יוגה לאור הכוכבים וזה היה שחרור נפלא.


למחרת בבוקר התרחש משהו נוסף, שהפתיע אותי מאד – החלטתי שאני לא שמה מייקאפ.

למי שזוכר, אחרי ריטריט הקודם כתבתי שיר עם שורה שהלכה בערך ככה "קמה מוקדם בבוקר לשים מייקאפ, שלא יראו את הפצעים, שלא יראו את הצלקות". מגיל ההתבגרות יש לי נטייה לאקנה, שהלכה והחריפה עם ההחמרה של הקרוהן, ולא נעלמה לגמרי אחרי שנכנסתי לרמיסיה. לפני כ-10 שנים גיליתי את המייקאפ ומאז אני לא נפרדת ממנו. אני מאלה ששמות מייקאפ גם בבית. (לא, אין לכם מה לחפש בתמונות שלי, אני תמיד עם מייקאפ + פילטר וגם עכשיו אין לי אומץ לשים פה תמונה בלי... סורי, אני עדיין לא מוארת)

הבעיה העיקרית שלי עם המייקאפ, היא שהוא מתנגש עם הערכים שאני מאמינה ומנסה לחיות לפיהם. כל ההסתרה הזו והרצון להציג איזושהי חזות שמתיימרת להיות אחרת מאיך שאני באמת, עשו לי ממש רע בנשמה. אבל מה? לא הצלחתי להפסיק עם זה. אחרי שאת מתרגלת לראות את עצמך עם מייקאפ, את נראית לעצמך ממש רע בלי מייקאפ. משפט קטן שאמרה לי חברה טובה לכיתה ביום שלפני (לפני שנכנסנו לשתיקה), היה הדחיפה שנזקקתי לה, "יהיה לך יותר יפה בלי המייקאפ" היא אמרה "זה סתם מבגר אותך". "לא, לא ראית אותי בלי מייקאפ, זה נראה נורא" עניתי לה. סיכמנו שאכנס לחדר שלה בבוקר ואראה לה.

בבוקר הבנתי שאני רוצה ללכת בלי מייקאפ ושאין לי באמת צורך באישור נוסף. יצאתי ככה, כמו שאני.

אני לא יכולה לתאר לכם עד כמה זה היה משחרר! הרגשתי קצת ערומה, אך בעיקר הרגשתי מלאת כוח ושלווה. כאילו אמרתי לעולם "זהו, זו מי שאני, אני לא רוצה להסתיר יותר, ככה האני האמיתי שלי נראה, וזה בסדר. יש לי מקום בעולם גם ככה." הרי לאף אחד לא באמת אכפת... זה בעצם לומר לעצמי "יש לי מקום בתוכי גם ככה". עזרה גם העובדה שהיינו בשתיקה ודי נמנענו מקשר עין.


אז ככה, בלי ששמתי לב, ישבתי מדיטציה וסבלתי, אבל בכל זאת קרה משהו שאיפשר לי לשנות את הדפוסים האוטומטיים שלי. לאורך כל היום השני היו לי גילויים ותובנות קטנות וגדולות, על עצמי ועל החיים. תובנות שהגיעו בזכות העצירה של חיי היומיום וההסתכלות על ההרגלים שלי מבחוץ.

דרך אגב, זה משהו שקרה לי באופן טבעי באשפוזים ובתקופות שהייתי מושבתת בבית בגלל הקרוהן. "ריטריט" באנגלית משמעותו "נסיגה". זמני הנסיגה האלה מהחיים, בעטיה של המחלה, יכולים לשמש כריטריטים לכל דבר בעיני.


ולסיום, איך אפשר בלי סיפור על שלשולים?

בשבוע שלפני הריטריט הבטן שלי היתה לא משהו. היום הראשון של הריטריט עבר דווקא בסדר גמור מבחינת הבטן, אבל ביום השני החלו קצת שלשולים, וביום השלישי הם כבר ממש התגברו. כנראה שהעובדה שבאתי עם בטן לא יציבה מהבית + האוכל הזר בריטריט, היו שילוב לא מוצלח. ביום השני נרשמתי להיות "פעמונאית". רבע שעה לפני תחילת המדיטציה, הייתי צריכה לעבור בין כל החדרים עם הקערה הטיבטית ולהקיש בה, על מנת לסמן לכולם שעליהם להגיע לאולם המדיטציה. יצאתי מהחדר שלי, שהיה המרוחק ביותר והתחלתי ללכת ולהקיש "גונג" במעלה הגבעה, עליה היו מפוזרים החדרים.

באמצע הדרך הייתי חייבת לשירותים... חזרתי מהר למטה לחדר, נכנסתי לשירותים, יצאתי וחזרתי למסלול ה"גונג" במעלה הגבעה. היה חם והעלייה היתה קשה, הגעתי מתנשפת לאולם, רק כדי לגלות שאני מאחרת ב-5 דקות וכולם כבר יושבים... איזו פאדיחה! הצטרפתי למדיטציה. ישבתי והתבוננתי במחשבה שזה לא יום מתאים עבורי להיות פעמונאית, זה לא תפקיד שהולך טוב עם ריצות לשירותים וכדאי להעביר את התפקיד למישהו אחר.


נזכרתי שפעם אפיזודה כזו היתה מעוררת בי דפוס מכאיב ומשתק. הייתי חושבת "יו, איזה כשלון את! את אפילו לא מסוגלת להיות פעמונאית, איזו בושה. איזו חלשה וחסרת יכולות את. עדיף שתשארי בבית ליד השירותים ולא תצאי שוב לעולם." זה מה שהייתי חושבת וזה מה שהייתי עושה. הייתי בוודאי מסתגרת בחדר שלי ולא יוצאת עם כולם לטיול לאור ירח שיצאנו אליו בלילה ומונעת מעצמי השתתפות בהמשך הריטריט. למעשה, כלל לא הייתי יוצאת אליו מלכתחילה, כדי לא להקלע למצב כזה, שהיה בלתי נסבל מבחינתי.

לזה קוראים בפסיכולוגיה הבודהיסטית "סנקרה דוקהה".


דוקהה – זו מצוקה או אי נחת. זה הכאב שהוא חלק בלתי נמנע מהחיים. במקרה הזה, זו העובדה שיש שלשול. סנקרה דוקהה – זה כבר הדפוס שנוצר סביב הכאב, המשפטים שהמכאיבים שאני אומרת לעצמי, שאם אני משלשלת, אז אני כשלון ואסור לי להשתתף בפעילויות. דפוס הימנעות שנוצר כדי שלא אפגוש שוב את חוסר האונים הזה, אבל בעצם יוצר המון סבל נוסף. סבל שהתודעה שלי מוסיפה על העובדה המציאותית שכן, מה לעשות, כרגע אני משלשלת.

אז נזכרתי בכל זה והבנתי שהדפוס המכאיב הזה כבר הרבה זמן לא שם.

את הדפוס הזה באמת הצלחתי לשחרר ובזכות השחרור הזה יצאתי לעולם ובזכותו (או בגללו) אתם קוראים פה על מעלליי כבר שנתיים וחצי .

ומה עם המייקאפ? אז ברור שלקליניקה עדיין שמתי מייקאפ, אבל כל שאר הזמן אני בלי. איזה כיף.

לחיי שחרור דפוסים מכאיבים ואימוץ דפוסים מיטיבים לכולנו

(בתמונה - עצים בלי מייקאפ)




פוסטים אחרונים

הצג הכול

רמיסיה (הפוגה במחלה) או ריפוי?

והיום בפינת ספרי הריפוי שלי, שתי המלצות: "36 שעות מאימורן" – ספר שכתב חולה קוליטיס לשעבר, שנחלץ מהמחלה לאחר 10 שנים, ממש לפני ההחלטה להתחיל תרופות כימיות. (אימורן היא תרופה כימית שמדכאת את מערכת החיסו