• קרן קוצר

למה בחיים, אבל בחיים, לא אגיד למטופלת "תחשבי איך המחלה שלך משרתת אותך"?


כל השבוע הייתי מושבתת בגלל צינון. לא קורונה, בדיקה שלילית, תודה לאל, סתם צינון ישן וטוב כמו פעם. כשדיברתי עם חברה אהובה בטלפון, היא אמרה לי בתמימות משהו כמו "נראה לי שהיית צריכה את המנוחה הזו". מיד קפצתי ועניתי "לא, האמת שממש לא הייתי צריכה את המנוחה הזו. אני מאד אוהבת את המטופלים שלי ואת שגרת הספורט שלי ומאד יודעת גם לנוח בתוך השגרה שלי." היא צחקה ואמרה "סליחה, אני רואה שנגעתי בנושא רגיש...".


רגיש זה אנדרסטייטמנט! גורם לי לחוסר סובלנות ועצבנות קשה, זה יותר מדויק.


יותר מ-20 שנה התמודדתי עם קרוהן פעיל וקשה. יותר מ-20 שנה אני נמצאת בשדה הפסיכולוגיה, הן כתלמידה ומטופלת והן כמטפלת, מודרכת, קולגה, משתתפת בסמינרים וסדנאות. יותר מ-20 שנה פגשתי מטפלים בשדה הרפואה המשלימה: נטורופתים, רפלקסולוגים, מטפלים סיניים, מטפלי שיאצו, מטפלי גופנפש.


כל הרקע הזה גרם לכך, שלאורך השנים שמעתי עשרות פעמים את המשפט הבא בכל מיני גרסאות:

"תחשבי איך המחלה שלך משרתת אותך" "מה הרווח המשני שלך מהמחלה" "אם את עדיין חולה, כנראה שיש עדיין חומר תת מודע שלא פיענחת" "להיות חולה זו בחירה לא מודעת" "כשתבחרי להבריא, רק אז תתחילי להחלים"

ועוד ועוד ועוד משפטים המושתתים על ההנחה שאני בוחרת, במודע או לא במודע, להיות חולה. שאני הבאתי את המחלה הזו על עצמי ושאני גורמת לה להשאר כל כך הרבה שנים.


מה הרווחתי מלהאמין בזה? שימור אשליית השליטה, שאם אני גרמתי למחלה, אז אני יכולה גם לגרום בכוחות עצמי לריפוי. לא להכיר באמת המפחידה שיש דברים בחיים שאינם בשליטתי. איך שילמתי על האמונה הזו? בהמון רגשות אשמה וחוסר ערך על כך שאני לא מצליחה להבריא.


אני חושבת שב-15 שנה הראשונות, עוד האמנתי בזה. הלכתי באדיקות לטיפולים פסיכולוגיים, כדי למצוא את הסיבה או הסיבות הלא מודעות למחלה שלי, על מנת להבריא. הגעתי להמון תובנות, חלקן חכמות ומשנות חיים, תוך כדי שהמחלה משתפרת ומחמירה, משתפרת ומחמירה עד להחמרה רצינית מאד.

כשהמחלה החמירה מאד, הפסקתי להאמין.

הפסקתי להאמין שיש איזשהו סיכוי שאני בחרתי בחיים כאלה.

ידעתי שכל נים בנפשי ובגופי רוצה להחלים, כבר לא חשדתי בעצמי שאני רוצה להיות חולה, אבל לא היה לי מושג איך עוזרים לזה לקרות.

איך מחלימים?

בנקודה הזו עשיתי שינוי קריטי – עברתי מלקחת אשמה ללקחת אחריות.

אצלי זה התבטא בכך שהתחלתי לראשונה לטפל גם בגוף. לטפל בתזונה, דיקור, צמחים. הורדתי מוצרי חיטה, חלב ומזון מתועש ומעובד. מבחינתי מסע ההחלמה שלי מתחיל שם.

יש חולים שצריכים לגלות שגם הנפש משפיעה על המחלה, אני הייתי צריכה לגלות שגם הגוף משפיע על המחלה. שזה קצת מוזר בהתחשב בזה שקרוהן היא מחלה גופנית, אבל ככה זה כשמוקפים אנשי פסיכולוגיה, שבטוחים שהכל נפשי.

שינוי אורח החיים שיפר מאד את מצבי הגופני והביא אותי מ"דלקת חמורה" ל"דלקת קלה".

אבל איך הגעתי מדלקת קלה לרמיסיה (הפוגה במחלה)?

השינוי הסופי שלי ממחלה לרמיסיה ללא תרופות, באמת היה מהלך תודעתי. רק כשויתרתי סופית ובלב שלם על האמונה ביכולת שלי להגיע לרמיסיה, נפתחה הדרך שלי לרמיסיה. רק כשקיבלתי בקבלה רדיקלית את זה שאני חולה וככה זה ישאר עד סוף חיי, יכולתי לשחרר את מאמצי ההחלמה וללכת לחיות את החיים.

כל החיים אמרתי "כשאהיה בריאה אגשים את כל החלומות", בסוף הלכתי להגשים את החלומות וזה מה שהביא את הבריאות.


כאן אתם אמורים להגיד :"נו קרן, מה את מבלבלת לנו בשכל? אז בסוף באמת הכל בראש, כמו שכל כך התעצבנת ממקודם".

זה גם וגם וגם!

המסקנה שהגעתי אליה בסוף המסע שלי הוא שריפוי מתאפשר בזכות שינוי עמוק בדפוסי הגוף-נפש-רוח.

לעיתים הוא מתאפשר בזכות שינוי רק אחד מהם. הרבה פעמים שינוי בתחום אחד, ישפיע באופן טבעי גם על שינוי לא מכוון בתחומים האחרים. למשל, שינוי בתחום החיבור לעצמי שישפיע באופן טבעי על הבחירה באוכל בריא יותר, או שינוי תזונתי שישפיע על חיזוק הערך העצמי וכו'. אבל רוב הפעמים ידרשו שינויים בשלושת התחומים האלה, כדי לקדם ריפוי.


ההנחה הבסיסית עימה אני עובדת כיום היא שאף אחד לא בוחר להיות חולה!!!

יש לנו נטייה למחלה, שמתפרצת תחת נסיבות של גוף ונפש. זה לא בשליטתנו. מה שכן בשליטתנו זו הבחירה לקחת אחריות על הבריאות שלנו ולעשות פעולות מקדמות בריאות (בין אם זה לקחת תרופות או לשנות אורח חיים או ללכת לטיפול נפשי או גם וגם וגם).


ואת השאלה "איך המחלה משרתת אותך" אני שואלת כיום כך:

אילו דפוסים אוטומטיים התקבעו אצלך סביב המחלה, שהופכים את כאב המחלה הבלתי נמנע לסבל ואיך אפשר ללמוד לשחרר אותם.

האם את בדפוסי המנעות מהחיים? האם את בחרדה מתמדת? אולי את דווקא במאמץ יתר שמחמיר את המחלה?


המטרה הטיפולית שלי אינה לעזור לאנשים להחלים מקרוהן או קוליטיס (הלוואי ויכולתי), אלא לעזור לאנשים לחיות חיים משמעותיים, מלאים וטובים עם קרוהן וקוליטיס.

לפעמים תופעת הלוואי של חיים כאלה תהיה רמיסיה מהמחלה. לפעמים לא. אבל השאיפה תמיד היא לחיים עם יותר נוכחות, קבלה, הכרת תודה, חמלה ושמחה וכמה שפחות רגשות אשמה.





פוסטים אחרונים

הצג הכול

רמיסיה (הפוגה במחלה) או ריפוי?

והיום בפינת ספרי הריפוי שלי, שתי המלצות: "36 שעות מאימורן" – ספר שכתב חולה קוליטיס לשעבר, שנחלץ מהמחלה לאחר 10 שנים, ממש לפני ההחלטה להתחיל תרופות כימיות. (אימורן היא תרופה כימית שמדכאת את מערכת החיסו