• קרן קוצר

"כשאני אהיה גדולה, אני לא רוצה להיות כמו אמא"

לפני שאני מתיישבת לכתוב נאום לבת המצווה שלך, על איזו ילדה חכמה, סקרנית ומגניבה את, אני חייבת קודם כל לשחרר מתוכי סיפור על שתינו. סיפור שהוא יותר עליי ועל איך דחפת אותי, מבלי לדעת, להפוך מאמא חולה ומסכנה שמרחמת על עצמה לאמא שהיא מודל להתמודדות טובה עם קשיים.


בין גיל חמש לשש שלך הייתי מאושפזת כמה פעמים בבית חולים בעקבות החמרה של מחלת הקרוהן שלי. השנה ההיא הסתיימה בניתוח ובמעבר שלי לאורח חיים בריא, שעזר לי מאד. יותר לא נזקקתי לאשפוזים. בשנה הזאת, באחת הפעמים שיצאת עם אבא מביקור אצלי בביה"ח, אמרת לו:


"כשאני אהיה גדולה, אני לא רוצה להיות כמו אמא. אני רוצה להיות כמוך."


אאוצ'. המשפט הזה הציב לי מראה כואבת. מצד אחד, יכולתי להבין אותך, מי רוצה לגדול ולהיות מאושפז בבי"ח? ומצד שני, רציתי לענות לך "אני לא רק "חולה", ילדה שלי, יש בי עוד כל כך הרבה דברים יפים וטובים שכן כדאי לך לאמץ".


אבל האמת? לא ממש חשבתי ככה באותם ימים. הייתי בעיקר חלשה ומבוהלת, עסוקה בלשרוד. כל כך שמחתי לחזור הביתה אחרי אשפוז של כמעט חודשיים רצופים, בעקבות הניתוח שהסתבך. אבל מבחינה משפחתית זה היה לא פשוט. לשמחתי ולצערי, גיליתי שאת ואבא ותומר (שהיה אז בן 9.5) די התרגלתם להסתדר בלעדיי.


כשרציתי להכין לך ארוחת ערב, היית עונה לי "לא! אני רוצה שאבא יעזור לי".

התרגלת שאבא עוזר לך ולא רצית את עזרתי.

אנחנו לא אמורים להעלב מהילדים שלנו, אבל האמת שנעלבתי נורא. לא עזר שידעתי כמטפלת רגשית שזה תהליך טבעי והגיוני. כשזה קורה לנו אישית, אנחנו צריכים עזרה מבחוץ.


הייתי צריכה לשמוע את הפסיכולוגית שלי אומרת: "מה את רוצה? מבחינתה, את נטשת אותה. נעלמת לה לחודשים ארוכים. זה כאב לה נורא, אז היא סגרה את הלב מולך כדי להגן על עצמה. עכשיו את מבקשת ממנה לפתוח אותו מחדש וזה לא פשוט. האמון שלה בך נשבר ועלייך האחריות לשקם אותו. את צריכה להראות לה שאת לא הולכת לשום מקום, שאת לא עוזבת אותה יותר. להמשיך לחזר אחריה שוב ושוב ושוב, מבלי להעלב ומבלי להתייאש". "אבל איך אני יכולה להבטיח לה כזה דבר? אני בעצמי לא יודעת מה קורה איתי. אולי אצטרך להתאשפז ולעזוב אותה שוב?".


באמת היית שואלת אותי הרבה באותה תקופה, בעיקר לפני השינה (כשהיית מאפשרת לי ולא דורשת את אבא) "אמא, את לא תלכי יותר לבית חולים? את נשארת בבית?" ובחודשים הראשונים לא הצלחתי לענות לך תשובה ברורה. היום אני יודעת מה הייתי צריכה לענות:


"אני תמיד איתך ילדה שלי. עברתי ניתוח שעזר לי והמצב משתפר וכנראה שלא אצטרך ללכת שוב לבי"ח בקרוב, אבל גם אם כן, תדעי שאני תמיד איתך, חושבת עלייך ואוהבת אותך. ואני תמיד תמיד חוזרת אלייך".


לא ויתרתי על הקשר שלנו ולאט לאט חזרת להרשות לי להכין לך ארוחת ערב ולעזור לך. לא היתה שמחה ממני על כל התקרבות כזו.


אבל המשפט "אני לא רוצה להיות כמו אמא" נשאר בי.

גם כשחזרתי לעבוד בחוץ ולתפקד בבית, עדיין הרגשתי בתוכי שאינני המודל שקיוויתי להיות עבורך (המשכתי להיות מאד חרדה לבריאות שלי ולוותר לעצמי בהרבה מובנים).


כשהייתי בת 40 ואת בת 10 עברתי עוד שנה קשה. הפעם בלי אשפוזים, פשוט הייתי רוב הזמן בבית, חלשה, חסרת כוחות בצורה קיצונית, ובעיקר מאד ריחמתי על עצמי. היית חוזרת מבית הספר ורואה אותי יושבת על הספה. לא יכולתי לשאת את זה יותר.


זו היתה שנת מפנה עבורי. היו לי תובנות מאד חשובות באותה שנה, שכבר כתבתי עליהן רבות.


בתום אותה שנה, בראש שנה הקודם, כבר התחלתי להתאושש וכוחותיי החלו לשוב. אבא נסע לחו"ל בהתרעה קצרה והחלטתי לעשות איתך ועם תומר סדר ראש השנה סמלי אצלנו בבית.

קניתי חלה ותירוש וישבנו יחד סביב השולחן וביקשתי מכל אחד לספר איך הוא מסכם את השנה שחלפה ומה היה רוצה שיקרה בשנה החדשה. אני התחלתי, סיפרתי לכם שהיתה לי שנה קשה, כפי שאתם יודעים ושבהתחלה הייתי נורא עצובה ומסכנה, אבל נכון שבשבועות האחרונים אמרתם לי שאני יותר שמחה? שאני מרגישה שמצאתי את הדרך להיות שמחה גם כשאני מרגישה פחות טוב ושאני מתכננת להתחיל לטפל ולתמוך בחולי קרוהן וקוליטיס ולעזור גם להם למצוא את הכוחות שלהם ולהתחבר לשמחה. וההחלטה השנייה זה להתחיל לעשות ספורט והאם מישהו מכם רוצה לעזור לי בזה ולצאת איתי להליכות בפארק? שניכם מיד התנדבתם. אחר כך שניכם סיפרתם, כל אחד על השנה שחלפה ועל התוכניות שלו לשנה החדשה ואני התמוגגתי מהילדים הבוגרים והרגישים שאתם.


באותו ערב, לפני השינה אמרת לי:


"אמא, את יודעת? כשאני אהיה גדולה אני רוצה להיות בדיוק כמוך!"

חיבקתי אותך, נחנקת מדמעות.

"אבל חוץ מדבר אחד... חוץ מהמחלה".


איזה מדהים! חשבתי לעצמי, עדיין לא עשיתי כלום, רק שיניתי את הגישה שלי לחיים וכבר את רואה אותי אחרת.


באותו הערב חשבתי על משהו נוסף, משהו שאני מקווה שקורה בימים אלו.

חשבתי: בעתיד הלא רחוק, ילדה שלי, את תראי איך אני מצליחה להפוך את המחלה הזאת להזדמנות מדהימה לצמיחה והתחזקות, שלי ושל אחרים ואפילו התוספת "חוץ מהמחלה" כבר לא תהיה הכרחית.


ילדה אהובה ונפלאה שלי, תודה שלא ויתרת לי, תודה שדחפת אותי לממש את הפוטנציאל שלי ולהיות מודל בשבילך להתמודדות טובה עם קשיים.


אוהבת אותך הכי בעולם ואיתך לתמיד, אמא ❤️