עוד שבוע אנחנו טסים לטיול קראוונים של חודש בארה"ב. הבטן שלי ואני רגועות ומצפות לטיול בשמחה... לצערי, זה ממש לא היה המצב לפני 4 שנים.
בקיץ לפני 4 שנים נסענו לטיול מאד דומה, אבל אז הייתי במקום רגשי אחר לגמרי וכל החוויה היתה רכבת הרים רגשית. יותר נכון, רכבת שדים.
הייתי כשנתיים אחרי הניתוח. לפני הניתוח - שנה של אישפוזים חוזרים. אחרי הניתוח - רמיסיה עם תרופות ועם שינוי תזונתי שעשיתי והרגשתי ששומר עלי מפני התקף נוסף.
כחודש לפני הנסיעה התחיל לי התקף. כולם כולל כולם, כולל רופאת הגסטרו שלי באיכילוב, אמרו לי "את בטח בלחץ מהנסיעה".
"אני לא בלחץ מהנסיעה!", עניתי לכולם, "אני בלחץ מההתקף!".
כן, היו חששות לפני הנסיעה, אבל הלחץ האמיתי התחיל בעקבות ההתקף. וההתקף הלך והתגבר בעקבות הלחץ שלי, במעגל קסמים שלילי ונורא.
זה נגמר בזה שבלילה של הטיסה, כשהמזוודות כבר ארוזות ליד הדלת, אמרתי לבעלי ולילדים "מצטערת, אני לא באה איתכם". הייתי משוכנעת שאאלץ להתאשפז בחו"ל ואהרוס לכולם את הטיול.
למחרת בבוקר קמתי בתחושת הקלה ועם בטן רגועה לגמרי... הבנתי שעשיתי טעות נוראית, אבל כל פעם שחשבתי לקנות כרטיס ולהצטרף אליהם, כל התחיל מחדש.
אחרי שבועיים קשים, שבהם נקרעתי בין געגועים מטורפים לילדים וקנאה גדולה בהנאה שלהם שם לבין פחד משתק מלהצטרף, אזרתי מספיק אומץ כדי לקחת את אמא שלי איתי ולטוס אליהם (אין כמו אמא 😊).
הצלחתי להצטרף לשבועיים האחרונים של הטיול והרגשתי פשוט מעולה! הצלחתי לטייל בטבע במשך שעות, דבר שלא התקרבתי להצליח בארץ, גם בלי התקף. אכלתי טוב, הרגשתי טוב והייתי בעננים. הניצחון על הפחד בתוספת האושר של המשפחה והטבע גרמו לי להיי טבעי. הרגשתי שעברתי משבועיים של גיהנום לשבועיים של גן עדן.
איך זה בכלל אפשרי?! באמת הכל היה בראש שלי? הרי שילשלתי 10 פעמים ביום לפני והייתי חלשה וכאובה, זה היה באמת. אז איך הכל עבר כשהגעתי לחו"ל? איך זה יכול להיות?
אז המציאות היא שלא הכל עבר. המציאות תמיד הרבה יותר אפורה מראיית ה"שחור-לבן" שלנו. עדיין היו לי שלשולים וכאבי בטן פה ושם, אבל בכלל לא שמתי לב אליהם. הייתי כולי עסוקה במראות החדשים, בטבע המהמם, בשיחות עם המשפחה, בערבים סביב המנגל. המצב הגופני לא היה במוקד תשומת הלב שלי כמו בארץ. ומה שנמצא מחוץ לתשומת הלב שלנו, כאילו לא קיים.
אז אני מנסה לנסח בשבילי ובשבילכם מה למדתי בעקבות הנסיעה הזאת, שעוזר לי היום לא להיות לחוצה לפני נסיעה לחו"ל (לפחות לא יותר מהאדם הסביר 📷:)).
שיעורים שלמדתי על נסיעה לחו"ל עם קרוהן וקוליטיס –
קודם כל, אני מתחשבת בצרכים של הגוף ולא מתעלמת מהמגבלות שלי:
אוכל – אני לוקחת בחו"ל תמיד דירה עם מטבח, כדי שאוכל לבשל לעצמי את האוכל שלי. אם אין אפשרות כזו, אז אני נוסעת עם סיר חשמלי קטן שנקרא "סיר אורז חשמלי" ומבשלת לי אורז, קינואה, ירקות, חזה עוף וכו'. אם גם זה לא אפשרי, אז אפשר לבחור מנות פשוטות במסעדה ולקנות מוצרים טובים בסופר, שיהיו לכם לנשנוש לאורך היום.
מנוחה – מותר לנוח בחו"ל! היום אני יודעת שזה לגיטימי לגמרי ואפילו רצוי, בימים שאני מרגישה פחות טוב, לומר שהיום אני נשארת בדירה ושהם ילכו לטייל בלעדיי. זו אופציה שבפועל אני לא משתמשת בה הרבה, אבל עצם זה שהיא קיימת כבר מאד מרגיע אותי ונותן חופש מירבי לכולם. זה בסדר גמור שהם יבחרו לעשות דברים מאתגרים פיזית. אני סופר נהנית להישאר בבקתה בטבע עם ספר טוב והם יודעים להנות בלעדיי. הכל בסדר.
להרגיש לא טוב בחו"ל – גם זה בסדר. מבחינתי זו אופציה אפשרית ושוב, הבחירה שלי היא בסוג טיול שמאפשר לי להישאר במנוחה גם בחו"ל, בזמן שכולם מטיילים. כיום אני יכולה להנות מנסיעה לחו"ל גם אם כל הנסיעה אהיה במנוחה במקום אחד, כל עוד זה בטבע. אני לא חייבת לטייל פיזית כדי להנות. המחשבה הזו משחררת אותי מהלחץ של "אסור לי להרגיש לא טוב". מותר לי וזה בסדר. ביטול השוטר הפנימי של "אסור לי" או "אני חייבת", מאפשר הרבה חופש פנימי ושלווה, שכמובן מקדמת בריאות. אז באופן פרדוקסלי, דווקא זה ש"מותר לי להרגיש לא טוב" תורם לזה שארגיש טוב 😊.
הלחץ שלפני – זה מאד טבעי להרגיש לחץ לפני נסיעה לחו"ל ואצלנו הלחץ בד"כ יתבטא בבטן. לא צריך להתרגש מזה אלא פשוט לתת לגל ההתרגשות לחלוף. אם לא עושים מזה עניין, זה בדרך כלל חולף מעצמו. הבנתי שכאבי הבטן האיומים, שהיו לי בימים לפני הטיסה, היו תוצאה ישירה של המתח הנפשי. כשהמתח חלף, חלפו גם הכאבים.
לנסוע עם דלקת פעילה – בפעם הקודמת הייתי בלחץ נוראי לברר בדיוק מה רמת הדלקת כדי לדעת אם "מותר" לי לנסוע. היום אני מבינה שזו סתם מחשבה מלחיצה. הרי אם אני מתפקדת בארץ עם דלקת פעילה, למה שאני לא אסע לחו"ל ככה? יש אנשים שנוסעים לחו"ל גם עם מצבים רפואיים ומגבלות גופניות קשות יותר. רוב הסיכויים שבחופשה בחו"ל ארגיש טוב יותר מבשגרה בארץ – בגלל ההנאה, הטבע, האויר, השמש, המשפחה – דברים שמוכחים מחקרית כמקדמי בריאות.
טיול הוא מיינדפולנס טבעי – מיינדפולנס זה תשומת לב סקרנית לכל מה שנמצא בהווה, בכאן ועכשיו. זה בדיוק מה שקורה באופן טבעי בטיול! אתה נמצא במקום חדש וכל תשומת הלב שלך נמצאת במראות החדשים שלפניך, אתה מתבונן בסקרנות בכל דבר ודבר. תשומת הלב הזו להווה, במקום להיות בזיכרונות עבר ובחרדה מהעתיד, מפחיתה סטרס ודיכאון ומעודד רגשות כמו הנאה, סיפוק, שמחה והכרת תודה, שמשפיעים לטובה גם על הגוף.
לקח לי שנים להבין איך אפשר לנסוע ולהנות בחו"ל גם עם קרוהן וקוליטיס, היו שנים שחשבתי שעדיף לי לוותר על זה לגמרי...
אל תוותרו על הדברים שעושים לכם טוב. (וזה ממש לא חייב להיות חו"ל).
שתהיה לכולנו חופשה מהנה ומבריאה ❤️
Comments