• קרן קוצר

פסיכודרמה של מתמודדת עם קרוהן / קוליטיס: איך הפחד להצטרך לשירותים בגינה הפך לחיבוק של אבא?

תיאור מקרה של פסיכודרמה של מתמודדת עם קרוהן / קוליטיס: איך הפחד להצטרך לשירותים בגינה הפך לחיבוק של אבא?


"מה זה בכלל פסיכודרמה?!" רבים שואלים אותי את השאלה הזו בימים האחרונים, משום מה... 😊 פסיכודרמה זה טיפול נפשי שמשתמש באמצעים של דרמה וחוויה, במקום רק בשיחה.

הנה פסיכודרמה להמחשה. (כל השמות והפרטים שונו למניעת זיהוי).


שלב הראיון: המנחה מראיינת את מיכל על הנושא שהיא מבקשת לחקור היום בפסיכודרמה שלה.

מיכל רוצה לעבוד על הפחד שלה. ספציפית על הפחד מכך שתצטרך לשירותים כאשר היא יוצאת לגינה עם הבן שלה, בן ה-3. היא מספרת שבגלל הפחד, היא נמנעת לצאת לגינה ומעדיפה להשאר בבית או מקסימום ללכת איתו לקניון, היכן שיש שירותים. היא כועסת על עצמה שלא מצליחה להתגבר על הפחד ומרגישה שהיא אמא גרועה.


סצנה ראשונה: מיכל ובנה יוצאים לגינת המשחקים.


מיכל בוחרת ממשתתפי הקבוצה 2 שחקנים לסצנה – שישחקו אותה ואת הבן שלה. המנחה מראיינת את מיכל בתפקיד הבן שלה (על המשתתף שנבחר לשחק את הבן להקשיב היטב, כדי לדעת כיצד לשחק את הדמות). משפט מסכם של הבן: "אני נורא אוהב לצאת להשתולל על המתקנים שבגינה. זה הכי כיף לי בעולם!" המנחה מראיינת את מיכל בתפקיד עצמה. משפט מסכם של מיכל: "אני יודעת שעוד שניייה אצטרך לשירותים ואין פה שירותים! אני פוחדת שיצא לי בתחתונים... זה כבר קרה. אני מרגישה שהכל סוגר עלי. רק רוצה לברוח מפה ולחזור הביתה, אבל אני לא יכולה לאכזב את הבן שלי. הלוואי ולא היתה לי את המחלה הזאת, הכל היה טוב בלי המחלה." עכשיו כשהדמויות יודעות את תפקידן, הן משחקות את הסצנה ומיכל מתבוננת מהצד. מנחה: "מה את מרגישה שאת מתבוננת על הסצנה הזו מהצד?" מיכל: בוכה... "ממש קשה לי לראות את זה. זה נראה רע. אני ממש שונאת את עצמי כשאני ככה". מנחה: "בואי נזמין דמות נוספת בתפקיד הפחד, אוקיי? כדי שנוכל לראות ולדבר איתו"


סצנה שנייה – מיכל והפחד.


מיכל בוחרת באורי, משתתף נוסף מהקבוצה לשחק את הפחד. המנחה מראיינת את מיכל בתפקיד הפחד, (כדי שאורי ידע איך לשחק את הפחד של מיכל): "אני גדול ושחור. כמו מפלצת שעירה. אני קופץ עליה איך שהם נכנסים לגינה. כבר בבית אני מתחיל ללכת אחריה, כל הדרך לגינה אני נושף בעורפה, אבל היא מתעלמת ממני. כשמגיעים לגינה אני קופץ עליה ותוקף אותה מאחור" מיכל מדגימה על המשתתפת שמשחקת אותה. מנחה לפחד: " מתי הגעת אל מיכל בפעם הראשונה?" מיכל בתור הפחד: "בגיל קטן, כל פעם שהיא היתה לבד, הייתי מגיע ותוקף אותה" מנחה: "איפה אתה בגוף?" מיכל בתור הפחד: "תמיד הייתי בבטן, לפעמים אני גם בראש" מנחה: "ולמה באת אליה בעצם? מה אתה רוצה ממנה?" מיכל בתור הפחד: "אני רוצה שהיא לא תצא מהבית! שתישאר בבית, זה המקום שלה. העולם מסוכן מדי לבנות קטנות וחלשות כמוה" מיכל נעצרת ואומרת: זה בדיוק אבא שלי! זה בדיוק המסר שאבא שלי העביר לי כל השנים, שהכי בטוח להיות הילדה הקטנה שנשארת בבית... אבל אני לא מבינה, אני אף פעם לא הקשבתי לו. תמיד יצאתי ועשיתי, אפילו דברים שנחשבים מסוכנים. זה רק דירבן אותי יותר, להראות לו שאני מסוגלת. אז מה זה קשור עכשיו?"

מנחה: בואי נעשה חילוף תפקידים. את תהיי בתפקיד עצמך ואורי ישחק את הפחד ותגידי לי איך את מרגישה, טוב? מיכל בתפקיד עצמה ואורי בתפקיד הפחד משחקים שוב את הסצנה בה הפחד הולך אחרי מיכל מהבית עד לגינה ואז מסתער עליה מאחור. מיכל קופאת במקומה ואורי נשאר ומחזיק אותה מאחור, כפי שהיא הדגימה קודם. הידיים שלו חובקות אותה בחוזקה. המנחה: "מיכל? איך את? מה את מרגישה כעת?" מיכל: "טוב, זה לא עובד. בהתחלה שהוא הלך אחרי וקפץ עלי דפק לי הלב... זה באמת היה מפחיד, כמו במציאות. אבל כעת, בגלל שאני אוהבת את אורי, אז דווקא נעים לי להיות בתוך החיבוק שלו. זה בכלל לא מפחיד..." מנחה: "תגידי מיכל, לא בחרת את אורי בתרגיל שעשינו לפני כמה פגישות, שיגלם את אבא שלך?" מיכל: צוחקת... "טוב, תראי, יש רק שני בנים בקבוצה, זה לא שיש כזה מבחר. אבל יש בזה משהו, עכשיו שאת אומרת את זה אני באמת מרגישה כאילו זה חיבוק אבהי כזה, כמו שאבא שלי היה מחבק אותי כשהייתי קטנה והייתי מרגישה הכי מוגנת ואהובה בעולם..." הם נשארים בחיבוק. מיכל: "זה ממש נעים לי. זה מרגיש כאילו אני לא לבד פה בגינה עם הבן שלי, זה מרגיש כאילו אבא שלי איתי" מנחה: "מעניין מאד. בואי תנסי קצת להסתובב ככה בגינה" מיכל מנסה ללכת קדימה, אבל אורי "הפחד" נשען עליה ומקשה עליה ללכת. היא מנסה עוד כמה פעמים ומתעייפת. מיכל: "זה בלתי אפשרי להתקדם ככה" מנחה: "בלתי אפשרי להתקדם ככה, את אומרת" מיכל: "כן... (מחייכת) בגינה ובחיים בכלל. זה נעים, אבל זה עוצר אותי, זה ממש תוקע אותי במקום." מנחה: "היית רוצה לדבר עם הפחד ולבקש ממנו שמשהו ישתנה?"


סצינה שלישית – מיכל משוחחת עם הפחד.


(הסצנה כוללת כמה חילופי תפקידים כדי לדעת מה מיכל אומרת בכל אחד מהתפקידים, אביא את זה כדיאלוג, על מנת למנוע סרבול) מיכל: אני מבינה עכשיו שאתה לא רק "רע", אני מבינה שאתה בא לשמור עלי ולהיות איתי, אבל זה תוקע אותי. אני לא רוצה להישאר בבית כל היום. אני אמא עכשיו, זה לא מתאים. הפחד: אני באמת רק רוצה לשמור עלייך. העולם הזה מלא סכנות ואני לא סומך עלייך שתסתדרי לבד בחוץ. מיכל: אני מבינה, אני יודעת שאתה אוהב אותי ודואג לי הכי בעולם, אבל אתה חייב לסמוך עלי. אתה חייב לשחרר אותי לדרכי. הפחד: את רוצה שאני אשחרר אותך? את בטוחה? חבל, את תשארי לגמרי לבד. מיכל: כן, יש בזה משהו... אתה יודע מה? בתור התחלה, בוא תשמור עלי יותר מרחוק. אתה לא צריך להיות כל כך צמוד אלי. ככה אני אהיה יותר חופשיה להסתובב ולשחק עם הבן שלי. הפחד: אני מוכן לנסות. אבל אם אני אראה שאת מסתבכת לבד, אני ישר אקפוץ עלייך להציל אותך! (שניהם צוחקים...)


סצנת אחרונה – תיקון הסצינה הראשונה.


מיכל והבן הולכים לגינה, מיכל אומרת שהיא מרגישה הרבה פחות מפוחדת עכשיו. היא מרגישה לראשונה שהיא לא לבד, שאבא שלה מסתכל עליה מרחוק ומחייך. שהיא יודעת שהוא סומך עליה והיא יותר סומכת על עצמה שהיא תסתדר.

הפסיכודרמה הסתיימה וכל הקבוצה מתיישבת במעגל סביב מיכל ל"שרינג", שיתוף קבוצתי. בשיתוף אין מקום לשיפוט, לטובה או לרעה. אין מקום לעצות. מי שרוצה, חולק עם מיכל מה עלה בו למראה הפסיכודרמה שלה ואיפה הנושאים שעלו בפסיכודרמה, נגעו בו.

מיכל לא החלימה מהמחלה בזכות הפסיכודרמה, המחלה עדיין קיימת, אבל הפסיכודרמה פתחה פתח לראות איך דפוס הקשר שלה עם אביה והמסרים שקיבלה ממנו כילדה, "התלבשו" על המחלה והחמירו את הפחד והסבל. התבוננות ומודעות לדפוס הזה, עשויה להביא לשינוי בהרגשתה – פחות פחד לצאת מהבית ויותר בטחון ותחושת מסוגלות מצידה. הרגשת הבטחון עשויה לגרום לכך שהבטן תהיה רגועה יותר בפעם הבאה שתצא לגינה. וכך מתחיל להשבר מעגל הקסמים השלילי: שלשולים -פחד -עוד שלשולים. ומתחיל להפתח מעגל קסמים חיובי: רגיעה – פחות שלשולים – עוד רגיעה.