על חרדה והימנעות

או "איך הפסקתי לפחד מהגוף שלי וחזרתי לעשות פעילות גופנית?"

הפוסט הזה לא מיועד לאמיצים מביניכם, שממשיכים לטרוף את העולם גם עם המחלה. הוא מיועד לאנשים כמוני, עם נטייה לחרדה, שהמחלה התלבשה עליה כמו כפפה ליד.

אז מה זו בדיוק חרדה?

בעוד פחד הוא תגובה טבעית לסכנה במציאות, חרדה היא תחושת פחד שמופיעה ללא סכנה אמיתית, כתגובה לגירוי שהאדם תופס כמסוכן. לחרדה יש מרכיב גופני ומרכיב פסיכולוגי. המרכיב הגופני הוא עוררות של מערכת העצבים הסימפתטית, שכוללת דפיקות לב מהירות, חולשה, סחרחורת, כאב ראש, כאב בטן, סומק, הזעה.

המרכיב הפסיכולוגי כולל אי שקט, מתח, מחשבות של דאגה, חוסר בטחון, חשש להיות לבד.

איך זה קשור לקרוהן וקוליטיס?

מכירים את זה שאתם מגיעים לאיזשהו מקום, שאמורים להיות בו שירותים ואתם רגועים והכל טוב, אבל אז פתאום אתם מגלים שאין שם שירותים, או שהשירותים מקולקלים... נכון שזה מיד גורם לכם להצטרך לשירותים?

במקרה כזה מעורבת תגובת חרדה. המערכת הסימפתטית שלכם הפעילה תנועות מעיים מהירות, שגרמו לתוכן המעיים לנוע במהירות לכיוון היציאה. הרבה פעמים התנסויות כאלו גורמות לנו לנקוט באסטרטגיית הימנעות, להימנע מללכת למקומות ללא שירותים, מה שעשוי לצמצם לנו מאד את החיים. אני לא מדברת על מצב של התקף פעיל, שבו באמת רצוי להישאר בסביבת שירותים, אני מדברת על ההרגל שנשאר לפעמים גם כשאנחנו כבר ברמיסיה. אני יודעת שזה מה שקרה לי.

חרדה נוספת שרלוונטית למחלות כרוניות ועליה הייתי צריכה להתגבר כדי לחזור לפעילות גופנית, היא חרדת בריאות. אחד ההיבטים של חרדת בריאות הוא נטייה לפרש כל תחושה גופנית כשלילית ומזיקה. אצלינו, החולים הכרוניים, אני חושבת שזו תגובה נורמלית למצב לא נורמלי – כשאוכל גורם לך כאב, כשמדי פעם צצים להם כל מיני סימפטומים חדשים שונים ומשונים, אתה לאט לאט מפסיק לסמוך על הגוף שלך ומתחיל לפחד ממנו.

אני מאד אוהבת ספורט, הייתי ילדה ספורטאית וכל מה שקשור לספורט זה אושר גדול עבורי, אבל בשנים האחרונות, בכל פעם שהתחלתי לעשות פעילות ספורטיבית, חוויתי לאחר מכן כאב ראש נוראי ובחילה.

בנוסף, לפני כשנה, אחרי שניסיתי תרופה ביולוגית שהייתי רגישה אליה, נוסף לי גם סימפטום של דפיקות לב חזקות וקוצר נשימה לאחר מאמץ שהתגברו בשכיבה. כלומר, אם עשיתי ספורט בבוקר, באותו לילה הייתי מתעוררת לאחר שעה של שכיבה עם דפיקות לב חזקות וסחרחורת נוראית והדרך היחידה להמשיך את השינה היתה לעבור לתנוחת ישיבה... בקיצור, סיוט.

כדי להצליח לישון, עשיתי את הדבר "המתבקש" והגעתי להימנעות - הפסקתי לעשות ספורט.

אז קרה לי מה שקורה לכל נמנע. דפיקות הלב החלו להופיע גם אחרי יום שסתם עמדתי הרבה במטבח, או אפילו רק הלכתי לעבודה. בלית ברירה, עברתי לישון בישיבה על הספה.

כל אותו זמן המשכתי בבירורים רפואיים לגבי הלב, בהם התגלה ממצא רפואי שלא היה חד משמעי. חיכיתי שהרופאים יאמרו לי מה עושים, כי עברה כבר כחצי שנה מהזריקה ותופעת הלוואי לא נעלמה, כפי שאמור לקרות.

בסוף הגעתי למומחה לב בכיר, אח של חברה, איש מקסים. הוא אמר לי, ללא כל היסוס, "הממצא שהתגלה לא יכול להסביר בשום פנים את הסימפטום שלך. הכל בראש!". רתחתי מכעס, אמרתי לו, "אני שבר כלי, לא מסוגלת לעשות כלום, הפסקתי לזוז". הוא ענה לי, "רע מאד. תחזרי מיד לפעילות גופנית", "ומה עם הלב?" שאלתי, "הלב שלך בסדר גמור", ענה לי המומחה.

ידעתי שלא הכל בראש, כי לא חוויתי לי את התופעה הזאת מעולם לפני שניסיתי את התרופה הביולוגית. (להפך, תמיד התגאתי בכך שאני מסוגלת לישון 10 שעות ויותר), אבל עשיתי כמצוות הרופא וחזרתי ללכת בפארק.

בהתחלה אחרי 5 דקות הליכה הלב שלי היה משתולל והייתי מפסיקה.

אחרי כמה פעמים כאלה, הוא כבר לא השתולל כל כך ועליתי ל-10 דקות הליכה.

בקיצור, אחרי שבועיים כאלה, הלב התחיל להרגע.

מה קרה פה? באמת המצאתי הכל?

לא. היה סימפטום ראשוני שהלך והתגבר בגלל החרדה שלי ממנו. וככל שהוא התגבר יותר, כך נמנעתי יותר ויותר מפעילות, מה שגרם לו להופיע גם במאמץ הכי קטן.

ברגע ששברתי את מעגל ההימנעות המצב השתפר מאד.

אני חייבת לציין שהסימפטום לא עבר לחלוטין, ויש לילות שאני עדיין נאלצת לישון בישיבה, אבל לפחות חזרתי לעשות ספורט ובשבילי אין אושר גדול מזה.

מה המסקנה?

חשוב לשים לב מתי החרדה מעורבת ומגבירה לנו סימפטומים גופניים, ואז לטפל בה.

יש כמה דרכים להתמודד עם חרדה ואפשר לתרגל אותם בכל מקום (גם בביה"ח) ובכל שלב של המחלה:

1. ללמוד להרגיע את הסימפטומים הגופניים של החרדה (דפיקות לב, סחרחורת, חולשה), בעזרת תרגול של המערכת הפרא-סימפתטית האחראית על תפקוד הגוף בעת רגיעה.

שיטות כמו הרפייה ודמיון מודרך, המערבות נשימות עמוקות ודמיון של עצמך נמצא במקום נעים ובטוח, הן דרך טובה להתחיל.

2. ללמוד להתבונן בחרדה שעולה מבלי לפחד ממנה.

ברגע שמבינים שהסימפטומים הגופניים והפסיכולוגיים של החרדה הם אמנם מאד לא נעימים, אך אינם מזיקים לכשלעצמם, קל יותר להתיידד איתם ולקבל אותם.

כאשר לומדים לקבל את החרדה כחלק מהחיים, היא נרגעת.

טכניקות כמו מדיטציה ומיינדפולנס עוזרות לתרגל את זה.

3. להתחיל לעשות את הדבר שמעורר בנו חרדה.

לאט לאט, כמו שחזרתי ללכת בפארק. גם אם זה לא הולך בניסיונות הראשונים, לא להתייאש.

עצם זה שניסית, זה כבר מצוין! הצלחת לצאת לרגע מאסטרטגיית ההימנעות ולנסות משהו חדש.

זה עשוי לשפר את הסימפטומים הגופניים ואין ספק שזה משפר את איכות החיים.

בריאות ואהבה ❤️