• קרן קוצר

למה זה בסדר להיות מרוכזים בעצמכם (לפעמים), אפילו בליל הסדר?

את הסדר הנוכחי אחגוג בשמחה עם משפחתי המורחבת והאהובה, כשאני מרגישה מצוין (טפו, חמסה), ויכולה לאכול הכל (אבל בוחרת לאכול רק חלק).

אבל את ליל הסדר 2013 בחרתי לא לחגוג עם המשפחה שלי.


הייתי מאושפזת במחלקה כירורגית באיכילוב, שבוע לפני ניתוח לכריתת חלק מהמעי שלי. לצערי, ניתוח די שכיח בקרב חולי קרוהן.

אושפזתי כשבועיים קודם לכן, כדי להביא אותי למצב שיאפשר ניתוח. הרשו לי לאכול מעט אוכל ללא סיבים, אבל כל ביס לווה בכאבי בטן עזים, בחילה חזקה ושלשולים, אז אכלתי ממש מעט והייתי מחוברת לאינפוזיית נוזלים ולאנטיביוטיקה לווריד. אחרי שנה של דלקת חמורה ואשפוזים, שבה התקיימתי בעיקר על מרק עוף ואורז, הייתי במצב של תת תזונה ותשישות מוחלטת.

חיכיתי לניתוח שיחזיר לי את עצמי ואת חיי.


ואז הגיע ליל הסדר.

הרופאים הרשו לי להשתחרר לליל הסדר ולחזור מיד לאחריו למחלקה.

הם הופתעו מאד, כשאמרתי, שאני לא רוצה לצאת לחגוג את ליל הסדר עם המשפחה שלי.

הסברתי להם "אני לא יכולה לאכול ורק אגרום לכולם להרגיש לא נעים שהם אוכלים לידי, זה נורא יעייף אותי ולא יהיה לי כוח לדבר עם אנשים או לשמוח. אני סתם אשב שם כמו זומבי, אז בשביל מה?".

לא היה אכפת לי מכלום, רציתי רק לגמור עם זה. לגמור עם הניתוח, לגמור עם האשפוזים, לגמור עם הדלקת הזאת.

הבן שלי היה אז בן 9 והבת בת 6, ידעתי שהם יהנו בליל הסדר עם בנות הדודות שלהם ולא חשבתי שאחסר להם יותר מביום רגיל. להפך, זה ערב שבו הם עטופים ומחובקים ע"י המשפחה המורחבת. בעלי קפץ לבקר אותי לפני הסדר, דיברתי בטלפון עם הילדים והחלפנו נשיקות וחיבוקים ואמרתי להם שאני אוהבת אותם "עד הירח ובחזרה", והוא נסע לדרכו.


נשארתי במחלקה והדלקתי את הטלוויזיה. באחד הערוצים שודר ראיון עם אתגר קרת, סופר שאהוב עלי מאד, ושקעתי כולי בסיפורים המרגשים והמצחיקים שסיפר בראיון.

אחרי כשעה אחותי מתקשרת מהסדר. אני לא מצליחה להבין מה היא אומרת, כי היא בוכה. "למה את בוכה?" אני שואלת, "כי את לא פה..." היא עונה. זה שובר את ליבי, לשמוע אותה בוכה.

פעם ראשונה מאז תחילת האשפוז ואולי מתחילת השנה הקשה הזאת, שיצאתי מעצמי והבנתי מה עובר על המשפחה שלי. שגם הם סובלים, שגם להם קשה, שהבת הקטנה שלהם בבית חולים... והם לא יכולים לעזור לה.

"אוי מותק, אבל אני ממש בסדר, אני שוכבת פה בסבבה שלי ורואה טלוויזיה". אחותי מאד שמחה לשמוע, היא היתה בטוחה שאני שוכבת לי עצובה וגלמודה, בוכה על מר גורלי.


לא אגיד שלא היתה לי צביטה בלב, שלא עלו רגשות אשם... אבל במבט לאחור, הייתי עושה את אותו דבר שוב. הייתי חייבת להתרכז רק בעצמי ובהבראה שלי, לא היה לי כוח לשום דבר מעבר. האינסטינקט האימהי נשאר וכן דאגתי לילדים, אבל חוץ מהם, לא היתה לי יכולת, באותה תקופה, להכיל אף אחד אחר, מלבד הסבל הגופני והנפשי שלי. למזלי הרב, המשפחה והסביבה הקרובה שלי, היתה מספיק חזקה ומכילה כדי לתמוך בי ולאפשר לי את זה.


לא לכל המשפחות יש את הכוח, היכולת והרצון להגיב ככה. אצל משפחות רבות זה מוביל להאשמה, כעס וטינה. המשפחה והסביבה הקרובה לא מבינה איך האדם הנחמד והלבבי שהם מכירים ואוהבים הפך למישהו אחר – אדיש ומסתגר (במקרה שלי), או זועם ועצבני, אצל אחרים.


אז אם יש במשפחתכם מישהו חולה או כאוב, פיזית או נפשית, שעובר תקופה קשה, אל תלחצו עליו לבוא לליל הסדר. תשאלו אותו מה הוא צריך מכם כרגע. לפעמים הדבר הכי מתחשב שאפשר לעשות, זה לאפשר לו לנוח לבדו.

ואם אתם האנשים האלה, תזכרו שזה בסדר להיות מרוכזים בעצמכם, גם בליל הסדר! פרגנו לעצמכם את ההשתבללות הזאת, לפעמים זה הדבר היחיד ששומר על הבריאות הפיזית והנפשית שלכם.


באותה נשימה, חשוב לזכור, שכמו כל דבר בחיים, גם התקופה הזאת תעבור. וכשהיא תעבור, תזכרו להגיד תודה לכל מי שהיה שם בשבילכם ותחזרו להתעניין בהם ובמה שהם מרגישים. יהיה להם הרבה מה לספר לכם...


חג אביב שמח ופורח!!! 🌸🌺🌻🐞🐝🐛🦋🌳 הרבה בריאות ואהבה לכל החברים המקסימים שלי (בפייסבוק ובעולם האמיתי) ולמשפחה המדהימה שלי, תודה שאתם מכילים אותי, גם בתקופות שאני ממש מרוכזת בעצמי.


אוהבת אתכם ❤️