• קרן קוצר

יום הולדת 43 (5.11.19)


"לחיות זה להיות בן ערובה של חוטפים, שלא מגלים מה הדרישות שלהם"

זה היה המשפט שלי בוואטסאפ כל שנת ה-40 שלי... לא הבנתי מה החיים רוצים ממני.


גיל 40 פגש אותי בעיצומו של תהליך התחזקות נפשית והחלמה פיזית, מרגישה מוכנה לצאת לעולם, אבל בדיוק אז הכל קרס לי. זו היתה אמורה להיות שנת הפריצה שלי ובמקום זו הפכה להיות שנה נוראית של כאב, אובדן אמונה ושבר עמוק.

לא הבנתי איך ממשיכים מכאן, לא הבנתי איך חיים ככה, לא הבנתי איך להמשיך לחיות לנוכח הקריסה המוחלטת של כל מה שהאמנתי בו –

האמונה שהרפואה המערבית תציל אותי, קרסה אחרי שהתרופה הביולוגית נכשלה והותירה אותי עם תופעת לוואי קשה.

האמונה שהאוכל הבריא שומר עלי קרסה, כי שמרתי באדיקות ובכל זאת בקולונוסקופיה ראו דלקת קלה.

האמונה שהטיפול הנפשי שומר עלי קרסה, כי הבנתי בטיפול שהמחלה הזו כבר לא משרתת אותי בשום צורה והפסקתי להשתמש בה כתירוץ להימנעות, אבל בכל זאת הדלקת חזרה!

גם הפנטזיה שהאהבה תנצח את הסבל, לא החזיקה. הרגשתי אהובה, אבל זה לא עזר לי להתמודד עם הסבל של המחלה, להפך, זה רק הדגיש לי כמה אני מדאיגה ומאכזבת.

(היום אני יודעת שכל המסקנות האלה שגויות, אבל באותה תקופה לא הצלחתי בשום אופן לראות את המציאות בדרך אחרת).


לקראת תום השנה הזו, הבנתי שאין אף אחד שיכול להציל אותי מהסבל של המחלה... המוות נראה כמו כרטיס היציאה האפשרי היחיד. היה רגע של בחירה. חשבתי על הילדים שלי. לא חשבתי על זה שיהיה להם קשה לגדול בלי אמא, אפילו לא הגעתי עד לשם. נעצרתי במחשבה שאמא שמתאבדת, זו דוגמא ממש נוראית להתמודדות עם קשיים! זה לא הפתרון שאני רוצה שהם יבחרו בו לנוכח כאב וסבל, פיזי או נפשי. אני רוצה שהם ידעו לשאת כאב, שהם ידעו שהתקופה הרעה תמיד חולפת, שכמה שזה מרגיש בלתי נסבל כרגע, זה ישתנה ומה שלא ישתנה הם ילמדו איך לחיות איתו. אני רוצה להוות להם מודל להתמודדות טובה עם מהמורות החיים.

הבנתי לראשונה, שמוות הוא לא אופציה ואני מוכנה לסבול פי מיליון ממה שאני סובלת ועדיין להיות פה...

בחרתי בחיים.


ומאז? הכל השתנה.


הבנתי שאף אחד לא יכול ולא אמור להציל אותי. אפילו אני, לא אמורה להציל את עצמי ובעצם אני לא "אמורה" להיות או לעשות שום דבר מיוחד. אין חוטפים וגם אין דרישות, אני יכולה פשוט להיות קיימת. להיות נוכחת בחיים. ואם אני רוצה לעשות דברים בעולם, שום דבר לא באמת עוצר אותי.

המחלה היא לא זו ש"הורסת לי את החיים", זה האמונות והפחדים שלי ש"הורסים לי את החיים".


הרגשה של שחרור. טרנספורמציה. לידה מחדש.

רוב הזמן אני באמת מסתובבת בעולם כאילו נולדתי מחדש... הכל כל כך חדש ויפה, מסקרן ומלהיב. הכל פתוח ואפשרי. ויש רגעים שאני מתעסקת בשטויות ודואגת מהעתיד... כמו קודם.


אז יום הולדת שנתיים שמח לי. איזה כיף שבחרתי לחזור.



פוסטים אחרונים

הצג הכול

רמיסיה (הפוגה במחלה) או ריפוי?

והיום בפינת ספרי הריפוי שלי, שתי המלצות: "36 שעות מאימורן" – ספר שכתב חולה קוליטיס לשעבר, שנחלץ מהמחלה לאחר 10 שנים, ממש לפני ההחלטה להתחיל תרופות כימיות. (אימורן היא תרופה כימית שמדכאת את מערכת החיסו