"החלק החולה" ו"החלק הבריא"

"החלק החולה" ו"החלק הבריא":

זוכרים את הסרט "הקול בראש" (ותודה למתמודדת שהזכירה לי) שבו חלקים שונים במרכז הבקרה של המוח מחליטים איך תפעל הגיבורה בכל מצב?

כך לכולנו יש הרבה חלקים שונים בתוכנו - הכועס, השמח, העצוב, המיני, היצירתי, המבוגר, הילד, האחראי, החרדתי, התוקפני, הדיכאוני וכו'. לכל אחד רצון וצרכים משלו.

בפסיכודרמה מדברים על כך שהאדם הוא אוסף של תפקידים או חלקים. בשנים האחרונות גם תיאוריות פסיכולוגיות עכשוויות מדברות על "עצמיים מרובים" במקום עצמי אחד ובלתי משתנה.

אצל חולים כרוניים יש הרבה התעסקות עם "החלק החולה" מול "החלק הבריא".

אבל מה הדבר שמכשיל אותנו?

הנטייה האוטומטית להקשיב רק לחלק אחד ולהתעלם מהחלק השני.

"החלק הבריא" רוצה לחיות כמו כולם, לאכול הכל, לעשות הכל, לעבוד הרבה שעות, לטייל ולחגוג!!! "החלק החולה" רק רוצה להשאר בבית, להיות בקירבת שירותים, לנוח, ולאכול מרק או מודולן...


הדרך לחיים טובים עם קרוהן וקוליטיס היא ללמוד להקשיב לשניהם!


כאשר אנחנו מקשיבים רק לחלק אחד על חשבון השני, אנחנו מוצאים את עצמנו אוכלים אוכל שלא מתאים לנו ומתישים את עצמנו עד התמוטטות. או בכיוון השני, מסתגרים בבית ומפחדים לנסות דברים ומאכלים חדשים.


איך אפשר להקשיב גם "לחלק הבריא" וגם "לחלק החולה"?


למשל בנסיעה לחו"ל (תודה לקרין שחיה את הדוגמא הזאת כרגע באיטליה 💚), "החלק החולה" היה מוותר על הנסיעה ונשאר בבית, צמוד לשירותים, ואילו "החלק הבריא" רוצה לנסוע ולאכול הכל ולטייל מהבוקר עד הלילה. אם אנחנו מקשיבים לשני החלקים אנחנו נתכנן מראש בדיוק מה נאכל בנסיעה, לפעמים ניקח אוכל מהארץ או לחילופין נדאג שיהיה מטבח לבשל בו בחו"ל, נתכנן ימים לא ארוכים, נקשיב לגוף בכל יום ונראה מתי אפשר להתאמץ יותר ומתי הגוף מאותת לנוח. הכל תלוי במצב המחלה באותה תקופה.


חשוב לי להדגיש, שההקשבה לשני החלקים מגיעה במקביל לתהליך אבל, על החיים הקודמים בהם נסיעה לחו"ל היתה משהו קל ומהנה והיום היא דורשת גם למידה ומאמץ.


היכולת לקיים דיאלוג פנימי ולהקשיב לכל החלקים היא מתכון בדוק לחיים נפשיים מאוזנים ובמקרה שלנו, היא המתכון העיקרי לחיים טובים ומלאים גם עם קרוהן וקוליטיס.


לממש את כל החלומות תוך כדי הקשבה לגוף ולמצבו.


בריאות ואהבה לכולם ❤️